ביוגרפיות אישיות

גם אם העבודה על כתיבת סיפור החיים איננה בשום פנים ואופן "טיפול נפשי", הרי שתוך כדי עשייה הנפש עוברת תהליך. לפרקים זה גם יכול להיות קשה או לא נעים. כך, למשל, סיטואציות וחוויות לא נעימות מן העבר, או אנשים אהובים שהלכו לעולמם, יצופו ויחזרו לקדמת הבמה. אך בסופו של דבר כל עבודת ההיזכרות וההבעה בעל-פה, ולאחר מכן ניסוחם בכתב, על-פי רוב מובילה לתחושות של סיפוק, השלמה, שלווה פנימית וכן הלאה. עכשיו, אדם בהחלט יכול לספר ליקיריו את סיפור חייו בעל-פה: אך הדיבור לא פעם משתבש, נתקע, נקטע, מקרטע, מתבלבל… לעומת זאת פעולת הכתיבה מרכזת את הדברים, מביעה אותם ומגישה אותם באופן המזוקק והנאה ביותר לטעמנו (אפשר לכתוב ולתקן ולשכתב עד שהתוצאה תספק אותנו)… להבדיל משיחה הטקסט הכתוב גם דורש מהקורא להתרכז, להעניק את מלוא תשומת הלב שלו למה שהכותב "אומר" לו. לבסוף, בהשוואה להבעה בעל-פה, הטקסט הכתוב יישמר למשך זמן ארוך הרבה יותר (שלא לומר לנצח). לאור כל זאת, העלאה על הכתב של סיפור חיים היא "מתנה" לא רק עבור קרוביו של הגיבור-מספר, אלא גם עבור הגיבור-מספר עצמו. אגב, מחקרים פסיכולוגיים וחברתיים מצביעים על חשיבותה של פעולה מורכבת זו של היזכרות, של עיבוד אירועי העבר, של הבעתם, של ניסוחם מחדש וכולי במיוחד עבור בני הגיל השלישי. אחד הרגעים המרגשים גם יהיה הרגע שבו יוענק הספר לקרוביו של הגיבור-מספר.